פרק 4 - נשימות: השלט הרחוק של מערכת העצבים

רובנו נושמים בערך 20,000 פעם ביום, ורובנו עושים את זה לא נכון. בפרק הזה של Alma Talks ישבתי עם גיא ברוך, מדריך הנשימות והמדיטציה שלנו בוולנס קלאב, על הדרך שלו מאולפני הקלטות בלוס אנג'לס לבאלי ומשם לוולנס קלאב, על מה באמת קורה לגוף כשנושמים נכון, ולמה דווקא הציניקנים הכי מתרגשים מזה בסוף.

יש אנשים שמגיעים לעולם הוולנס כי חיפשו שקט. גיא הגיע כי הוא נולד לתוך הרעש.

משפחה מרוקאית שעברה מראשון לציון ללוס אנג'לס כשהוא היה בן חמש, ילד רגיש בתוך מעבר שהיה מלא בלחץ. "אני תמיד הרגשתי שאני רוצה להבריא את הלחץ הזה", הוא אומר, "אני לא יודע למה ומאיפה זה בא". אז מגיל צעיר הוא כבר עשה מדיטציה, כתב, ניסה כל דבר שיכול היה ללמד אותו משהו על עצמו: ויפאסנה, הופמן, מה שהיה.

במקביל הייתה מוזיקה. גיא שר, כתב שירים, ובגיל צעיר פתח אולפן הקלטות שהפך במשך 14 שנה משני חדרים לשישה, עם מנהלים, עובדים, וחברים שכתבו את הלהיטים הכי גדולים של אריאנה גרנדה ואלישיה קיז. בית בהוליווד הילס, ג'יפ, חופש לטייל בעולם. "האמריקן דרים", כדבריו.

הרגע שבו הכול התפרק (וזה היה הדבר הכי טוב שקרה)

כששאלתי אותו על הרגע הכי שפל בחייו, הוא לא היסס.

בסוף 2021 קרה משהו בתעשייה שגיא עדיין לא מוכן לדבר עליו, אולי בספר שהוא כותב. השורה התחתונה: הוא נאלץ למכור את האולפנים. לא מרצון. "בניתי את זה ולא ידעתי מה אני אעשה ומי אני אהיה", הוא מספר.

והנה הפרדוקס: פתאום היה לו הכול. הכסף מהמכירה, החברים, הבית. "הרגשתי שיש לי הכל, אבל משהו לא היה מיושר". דיברנו על זה לא מעט בפרק, על ההבדל בין הצלחה חיצונית לבין תחושת המקום הנכון. גיא מנסח את זה יפה: "אני מכיר אנשים שיש להם את הכסף ויש להם את ה-fame ויש להם הכל, אבל הנשמה שלהם ריקה".

אז הוא ארז ועבר לבאלי.

מה קרה לו בבאלי

בבאלי גיא נכנס לקונדליני יוגה, לא הוויניאסה המוכרת, אלא תרגול עתיק ואינטנסיבי עם תנועות, מנטרות ונשימות. שלושה חודשים, כל יום. "היה לי הרבה מה להבריא", הוא אומר.

הוא לא נשאר בקונדליני לטווח הארוך. אבל משהו אחד מתוכו נשאר איתו: הנשימות. "הן עשו לי משהו שלא יכולתי להסביר. בחיים לא חוויתי את זה".

ואז הוא עשה מסע Transformational Breathwork עם מורה בשם בריאן, בדיוק מה שהוא מלמד היום. "זה היה אפילו יותר חזק מהקונדליני, כי זה קרה בבת אחת. ריפאתי משהו. משהו קרה לגוף ולראש שנכנס להרמוניה שבחיים לא חוויתי".

משם הדרך לישראל הייתה ברורה לו. לא הגיונית. ברורה. "כשמתחברים עם הנשמה היא מדברת מאוד ברור".

"אנחנו במגפה של נשימת יתר"

זה החלק שבו הפרק הופך למדעי, ובכנות, זה החלק שהכי שינה לי את הפרספקטיבה.

גיא מסביר שרובנו נושמים מהפה, מהר מדי, ורדוד מדי. הוא קורא לזה over-breathing, ואומר שזו כמעט מגפה. התוצאה היא לא רק פחות חמצן: כשנושמים מהאף נכנס לגוף פי שישה יותר ניטריק אוקסייד, גז שמרחיב את כלי הדם ומשפיע ישירות על הפוקוס, הצלילות והאנרגיה שלנו.

ואז הגיע המשפט שנתקע לי בראש:

"הנשימה היא השלט הרחוק של מערכת העצבים שלנו."

בגדול, יש שני מצבים. סימפתטי, ה-Fight or Flight, מצב הלחימה או הבריחה. ופאראסימפתטי, מה שמכונה Rest and Digest, מצב המנוחה. הדרך שבה אנחנו נושמים היא זו שמחליטה איזה מהם דולק.

וכאן הנקודה: אם אנחנו נושמים כל היום מהפה, קצר ומהר, הגוף שלנו נמצא כל היום ב-Fight or Flight. אנחנו לא שמים לב לזה. אנחנו פשוט מרגישים עייפים, לחוצים, ושמשהו לא בסדר.

סיפרתי לגיא שכשאני בלחץ אני לוקח חמש נשימות עמוקות ומרגיש שמשתחררת לי אבן מהלב, ושאלתי אותו אם זה אמיתי או שאני מדמיין. התשובה שלו הייתה חדה: "הסברתי לך בדיוק מה קורה בגוף שלך. אתה מפעיל את הפאראסימפתטי. מיד".

הוא הוסיף הערה שרלוונטית לכולנו כאן: "כל הארץ הזאת רגילה להיות בטראומה ובסטרס". ולכן, הוא אומר, אסור לחכות לרגעי השיא. צריך לתרגל ברוגע, כדי להרגיל את הגוף מחדש לאיזון.

שני סוגי נשימה - וההבדל ביניהם

זו הבחנה שכדאי להכיר לפני שמגיעים לסדנה:

נשימה פונקציונלית (Functional Breathing): איך לנשום נכון ביום-יום. מהאף, לאט, לבטן. זה לא מסע ולא חוויה, זו היגיינה בסיסית של מערכת העצבים, בדיוק כמו לצחצח שיניים.

נשימה טרנספורמטיבית (Transformational Breathwork): מסע של כשעה וחצי, עם מוזיקה באוזניות, שבו נושמים בדפוס מסוים לאורך זמן מסוים. המטרה היא לעקוף את הפרה-פרונטל קורטקס, אותו חלק במוח ש"תמיד רוצה שנהיה במוכר" ועוצר אותנו ברגע שמנסים לצאת מאזור הנוחות, ולהיכנס אל התת-מודע דרך הגוף.

למה טראומה נתקעת בגוף

שאלתי את גיא איך בדיוק שחרור טראומה קורה דרך נשימה, והתשובה שלו הייתה אחת הכי חדות בפרק.

מגיל אפס עד שבע, הוא מסביר, אנחנו נמצאים במצב מוחי שנקרא Theta. סופגים הכול, בלי לשפוט, בלי לסנן. ובגיל הזה אנחנו לגמרי תלויים במבוגרים. הורה שצועק, רגע של פחד, אמא שמשחררת את היד שלך לשנייה במקום עמוס. כל הדברים הקטנים האלה מייצרים אמונות, ונתקעים בגוף, כי בגיל הזה אין לנו יכולת לעבד אותם.

"מחשבות הן השפה של הראש, ורגשות הן השפה של הגוף."

וזה בדיוק העניין. אנחנו יכולים לדבר בפסיכולוגיה שנים ולעבוד עם השפה של הראש. בנשימה, לעומת זאת, נותנים לגוף לדבר בשפה שלו. וכשהרגש מצליח סוף סוף להתבטא, הוא משתחרר.

"אני ראיתי הצגה של פלופים" - הפינה של הציניקנים

הייתי חייב לשאול, כי חוויתי את זה בעצמי.

לפני שנים הגעתי להודו לסדנת ריברסינג. לא עברו שלוש דקות ואחת התחילה לגנוח, אחד התחיל לצרוח, אחד התחיל לצחוק. שכבתי שם ואמרתי לעצמי: על מי אתם עובדים? אין סיכוי שזה מה שקורה פה.

התשובה של גיא לא ניסתה לשכנע אותי:

"תשמור את הסקפטיות עד שתחווה את זה בעצמך. זה לא משהו שאולי יקרה או לא יקרה. זה פיזי, זה פיזיולוגי."

הנקודה שלו היא שהתגובה עצמה אינה הצגה אלא פיזיולוגיה. וכן, הוא כן מעודד אנשים להשתמש בקול, לצרוח, להוציא. בהתחלה הוא לא עשה את זה. "עד שקלטתי כמה זה חשוב וכמה תרפיה זה להשתמש עם הקול והוויברציה". במיוחד, הוא אומר, בישראל: "מלמדים אותנו מילדות 'אל תעשה את זה', 'אל תגיד את זה'". הגרון סגור אצל רוב האנשים שמגיעים אליו.

למה לצפות בסדנה הראשונה שלכם

• טטני: הידיים והאצבעות עלולות להתכווץ, ותרגישו נימול. זה נשמע מפחיד אבל זה טבעי לגמרי: הדם זורם מהראש אל האיברים.
• המוח ירצה לריב איתכם. הוא לא אוהב לוותר על השליטה. זה חלק מהתהליך.
• רגשות שיצופו: בכי, צחוק, צעקות. תנו לזה לקרות.
• לא כל אחד "מתפוצץ" בפעם הראשונה, וזה בסדר. כמו שגיא אמר למישהו שהתאכזב שלא הצליח לשחרר: "זה איפה שהגוף שלך מוכן. עכשיו זה פתח לך דלת".
• התמסרות היא התנאי. בלעדיה זו פשוט שעה וחצי של נשימות.

תרגיל שאפשר לעשות כבר עכשיו

גיא נתן בפרק תרגיל אחד פשוט שכל אחד יכול לעשות בבית, בלי ציוד ובלי מדריך:

Box Breathing (לאיזון ולפוקוס): שאיפה 4 שניות ← החזקה 4 ← נשיפה 4 ← החזקה 4. כמה דקות, וזה מאזן את מערכת העצבים.

נשימה מרגיעה (לפני שינה): שאיפה 2 ← החזקה 4 ← נשיפה 6. הכלל הפשוט: ככל שהנשיפה ארוכה מהשאיפה, כך אתם מפעילים יותר את הפאראסימפתטי. רוצים יותר אנרגיה? הפכו את היחס.

דופמין, כסף ואושר

בדרך נגענו גם בשאלה הגדולה. גיא, שהיה לו הכול וגילה שזה לא מספיק, מסכם את זה בפשטות: "האושר בא מבפנים, לא מהכסף ואפילו לא מהחופש לטייל. כי אם אנחנו לא שמחים עם עצמנו מבפנים, מה משנה אם אני פה או שם? זה הכול בפנים אותו דבר".

וכשביקשתי ממנו את הרגע הכי מאושר בחיים שלו, הוא לא נזכר בעסקה או בהצלחה. הוא נזכר באי קטן, עם חבר, בטיול. "הכול היה מהמם באותו מומנט".

בשורה התחתונה

הפרק הזה הוא תזכורת לכלי הכי זמין שיש לנו, וגם לכלי שאנחנו הכי מזניחים. אין צורך במנוי, בציוד או בתקציב, רק בקצת מודעות לדבר שאנחנו עושים ממילא, כל היום, בלי לשים לב.

או כמו שגיא מנסח את זה: הנשימה היא הגשר בין הגוף לנשמה. השאלה היחידה היא אם אנחנו טורחים לחצות אותו.

סדנת הנשימות עם גיא מתקיימת בוולנס קלאבס של עלמה לחצו כאן להזמנת מקום.

🎧 מזמינים אתכם להקשיב לפרק המלא של Alma Talks עם גיא

לצפייה ביוטיוב לחצו כאן

לאפל פודקאסט לחצו כאן

לספוטיפיי לחצו כאן