לחיות עם החסר, שיחה על שכול, על כאב ועל תקווה

אם אין לכם כח לקרוא את הכל, זה ממש בסדר ❤️
לכן הוספנו לכם כמה סירטונים בתחתית הדף עם כל מדי נקודות חשובות מהפרק. תהנו (:
אם תלחצו פה גם תוכלו לראות את הפרק המלא!

יש פרקים בפודקאסט שאתה יודע שיהיה כיף, מצחיק, זורם.
ויש פרקים שאתה נכנס אליהם עם צמרמורת בבטן.

הפרק הזה הוא מהסוג השני.

בפרק האחרון של Alma Talks ישבתי עם רז. חבר ילדות, אח שכול, מישהו שאיבד את הדבר הכי יקר לו בעולם, את אחיו הקטן, גל.
כבר מהרגע הראשון היה ברור שזו לא "עוד" שיחה. זה פרק על כאב, אבל גם על חיים. על אחריות, על חברות, על כדורגל, על הומור שחור, ועל איך ממשיכים לקום בבוקר כשהעולם נשבר.

"להקליט את הפרק הזה מרגיש מסוכן"

לפני ההקלטה אמרתי לעצמי:
האם אני אפגע ברז?
האם אני אחצה גבול?

רז הוריד לי את החרדה במשפט אחד:
"גבר, שחרר. תשאל הכול. הכל בסדר."

והאישור הזה הוא בעצם אחד המסרים הכי חשובים בפרק:
הרבה פעמים אנחנו מפחדים לדבר עם אנשים שחוו אובדן. מפחדים "לגעת", לשאול, להזכיר.
רז אומר הפוך:
אפשר לדבר. אפשר לשאול.
פשוט צריך להבין מי אתה בשבילו, חבר קרוב, מכר, או אדם שבקושי מכיר.
בקיצור, דעו את מקומכם ותרגישו את החדר.

בסדר" – המילה שהפכה למגן

רז מספר איך השאלה הכי יומיומית "מה שלומך?" – הפכה לדבר מורכב:

לאנשים רחוקים הוא כמעט תמיד עונה: "בסדר". סוג של סגירת שיחה, בלי לפתוח שער לרגש.

גם לחברים טובים לפעמים הוא עונה "בסדר", לא כי הוא לא רוצה לדבר, אלא כי זה לא תמיד הזמן והמקום להתפרק.

עד כדי כך שהפסיכולוג שלו כבר פתח איתו שיחה על ה"בסדר" הזה – מה הוא מסתיר, מה הוא שומר בפנים, ומה הוא מוכן להראות לעולם.

החיים אחרי – פחות קיצוני, יותר שטוח

אחד המשפטים החזקים בפרק:

"שמחה היא פחות שמחה, עצב הוא פחות עצב."

רז לא מגדיר את עצמו כ"מאושר", אבל הוא כן חווה רגעי אושר.
במגרש כדורגל, בלידה של בני הדודים הקטנים, ברגעים קטנים של צחוק.

הוא מדבר על סוג של אדישות טובה:
לא קרירות, אלא פחות דרמה.
פחות להתרסק מכל דבר, יותר להחזיק את החיים באיזון, כי כבר חווית את הדבר הכי קשה.

"אין לי כעס" – על המדינה, על העולם, על הגורל

אחת השאלות שהכי פחדתי לשאול הייתה:
"אתה כועס? על מישהו? על משהו?"

התשובה של רז הייתה חדה:
"לא."

הוא לא מחפש את מי להאשים, לא בורח לשאלות של "אם רק…", לא נכנס ללופים של "האם זה היה שווה את זה".
הוא אומר בפשטות: הכעס לא משרת אותו.
הוא לא מחזיר את גל, הוא רק שורף עוד אנרגיה נפשית על משהו שאין לו סוף.

ואולי דווקא מהמקום הזה יש בפרק הזה הרבה עוצמה רגועה, לא פאתוס, לא סיסמאות. מציאות.

מה אומרים (ומה עדיף לא להגיד) למשפחה שכולה?

בנקודה הזו הפרק הופך כמעט למדריך לא רשמי לכולנו, אזרחי ישראל שהשכול עובר לידם, במשפחה, בחברויות, בשכונה.

כמה נקודות שרז מדגיש:

• זה תלוי מי אתה עבורם.
  חבר ממש קרוב יכול לשאול כמעט כל דבר. מישהו מהעבודה? פחות. שכנה מהשכונה? אולי עדיף שיחה קצרה ולהמשיך.

• אף אחד לא צריך רחמים.
  יש כאב, יש קושי, אבל יש גם חיים, שמחה, הומור. מבט של רחמים, זה לא מה שהם צריכים.

• לפעמים "פשוט להיות" זה מספיק.
  אם אדם שכול מתחיל לבכות לידכם, אין מילת קסם. תשבו ליד, אפשר להביא כוס מים, לתת למקום הזה לקרות. הבכי לא "שובר" אותו, לפעמים הוא משחרר.

• לבוא עם כוונה טובה, אבל בלי לכפות שיחה.
  רז מספר על ימי שישי שבהם ההורים שלו שוכבים לנוח, ומעדיפים לא לפתוח את הדלת למרות ההספקה, העוגות והחלות.
  ההערכה על המחווה קיימת, פשוט לפעמים אין כוח לעוד אינטראקציה.

  ארבעת העוגנים של רז

  באמצע כל הכאב, רז מגדיר לעצמו ארבעה עוגנים שמחזיקים אותו:

  1. המשפחה, חזקה, מחבקת, פתוחה.

  2. החברים, חברויות של שנים, הרבה הומור, גם שחור.

  3. הפועל תל אביב, כן, באמת. היציע, המשחקים, הנסיעות, רגעי השמחה והעצבים.

  4. הפסיכולוג, פגישה שבועית קבועה, מקום לעבד, להבין, לפרק ולהרכיב.

  הוא אומר בפשטות:
  בלי ארבעת הדברים האלה – הסיפור היה נראה אחרת לגמרי.

   

למה הפרק הזה חשוב לכולנו

הפרק עם רז הוא לא רק סיפור על משפחה אחת.
הוא מראה:

• שאפשר לדבר על השכול בלי להפוך אותו לטאבו.

• שאנשים שכולים הם לא "סיפור טרגי", הם בני אדם, עם הומור, עם כדורגל, עם עבודה, עם אהבות.

• שיש תקווה: החיים לא חוזרים להיות אותם חיים, אבל הם כן יכולים להיות חיים מלאים.

זה פרק שיכול לעזור ל:

• מי שאיבד מישהו קרוב ורוצה לשמוע שהוא לא לבד.

• חברים / משפחה של מי שחווה אובדן, ולא יודעים איך לגשת, מה לשאול, מה "מותר".

• כל אחד ואחת שחיים במדינה שבה השכול כבר חלק מהנוף, ורוצים להבין קצת יותר מה קורה בפנים.