פרק 3 - מריחואנה ושאר התמכרויות

רובכם מכירים אותו כבחור החינני מ"חתונה ממבט ראשון", אבל בפרק הזה של הפודקאסט של עלמה, שחר הגיע כדי לקלף את המסכות. בלי פילטרים, בלי עריכה של ריאליטי, ובעיקר  בלי עשן שמסתיר את האמת. שיחה צפופה על הצד הפחות פוטוגני של ה"ירוק", על החיים ב-30% יכולת, ועל איך מוצאים דופמין אמיתי בעולם של תחליפים.

אם תשאלו ברחוב התל-אביבי הממוצע, וויד (מריחואנה) נחשב היום כמעט כמו כוס יין בארוחת שישי. זה "טבעי", זה "מרגיע", וזה בטח לא סם קשה כמו הדברים האחרים שמסתובבים בחוץ. אבל בשיחה שלי עם שחר, צללנו דווקא למקומות שבהם ה"תרופה" הופכת למחלה, וההרגל הכיפי הופך לכלוב של זהב (או של עשן).

"החיבוק החם" שתוקע אותך במקום

אחד הדימויים הכי חזקים ששחר נתן בפרק היה ההשוואה בין סמים למערכות יחסים. אם קוקאין הוא כמו מערכת יחסים אלימה והרסנית שאתה יודע שאתה חייב לברוח ממנה, הוויד הוא הסיפור המורכב יותר. "וויד זה קשר של אהבה", שחר תיאר, "זה חיבוק חם, נעים ונוח. זה כמו בת הזוג הזאת שאתה אוהב, אבל היא רוצה כל הזמן שתישארו לראות נטפליקס בבית".

וזו בדיוק הבעיה. זה לא זורק אותך לרחוב ביום אחד, זה פשוט דואג שתישאר בדיוק באותו מקום, על אותה ספה, במשך 20 שנה. זה מנמיך את הלהבות, משקיט את הכאב, אבל גם מכבה את המנוע הפנימי.

המיתוס של "הסטלן המתפקד"

הרבה מאיתנו מכירים את הטייפקאסט הזה (וחלקנו היינו שם): קמים בבוקר, הולכים לעבודה, משלמים מיסים, ובערב, מפרקים ראש או ג'וינט כדי "להוריד את היום". שחר, שניהל קריירה כמנהל שיווק תוך כדי עישון יומיומי, ניפץ את האשליה הזו. הוא קרא לזה "לחיות על 30%". כן, אתה מתפקד. גם שואב אבק מתפקד. אבל אתה לא חי. אתה לא יוצר, אתה לא "פנתר" שטורף את העולם, אתה פשוט עובר את היום כדי להגיע לרגע הזה בערב שבו המסך יורד. או כמו ששחר אמר בכאב: "הייתי מעשן כדי לשכוח את היום החרא שעבר עליי, ולהכין את עצמי ליום החרא שלמחרת".

דופמין זול vs. דופמין יקר

כאן נכנסת הפילוסופיה שאנחנו כל כך מאמינים בה בעלמה. הבעיה היא לא הרצון להרגיש טוב, הבעיה היא המקור של ההרגשה הזו. דיברנו על ההבדל בין דופמין "זול" , זה שמגיע מחומרים חיצוניים, מסכים ומאנצ'ים, לבין דופמין "יקר" ואיכותי. שחר הזכיר שחוויה של טבילה באמבטיית קרח, למשל, יכולה להקפיץ את הדופמין לרמות מטורפות (אפילו יותר מסמים מסוימים), אבל ההבדל הוא שבקרח הרווחת את זה. עברת דרך קושי, התגברת, והתחושה הטובה היא פרס על מאמץ, לא בריחה ממציאות. גאבור מאטה אמר ש"ההיפך מהתמכרות זה לא פיכחון, אלא חיבור". וכשהמוח שלנו מוצף בדופמין זול, אין לנו שום מוטיבציה לחפש את החיבור הזה – לא עם חברים, לא עם בני זוג, ואפילו לא עם עצמנו.

חוק ה-40 יום של הרמב"ם

אז איך יוצאים מזה? איך משנים הרגל רע? שחר הציג את הגישה של הרמב"ם: כדי לאזן משהו שהלך עקום, צריך קודם כל לשבור לצד השני בקיצוניות. אי אפשר לעבור מעישון יומיומי ל"פעם ב...". כדי לנקות את המערכת, צריך תקופה של "ניקוי רעלים" מוחלט. 40 יום של אקסטרים. זה נשמע מפחיד, אבל כמו ששחר אמר, אם אתם רוצים שינוי, אתם צריכים שיהיה לכם "וויז'ן". משהו להרוויח. הפחד מלהיות חולה לא יחזיק אתכם, אבל הרצון להיות חדים, חזקים ולהיות הגרסה הכי טובה של עצמכם, זה כבר דלק סילוני.

60 שניות על מריחואנה (הפינה המהירה)

במהלך הפרק איתגרתי את שחר בשאלון מהיר, והנה המסקנות בקצרה למי שמחפש שורה תחתונה:

• האם זה ממכר? חד משמעית כן.

• איך מתמודדים עם המאנץ'? מפסיקים לעשן. אי אפשר לנצח את הנוטלה כשהמוח חטוף.

• האם זה פוגע בזיכרון? כן, לטווח הקצר (אבל זה עובר אחרי גמילה).

• האם זה פוגע בפוריות? כן.

• מתי הזמן הכי טוב להפסיק? כשאתם מבינים שאתם רוצים את החיים שלכם בחזרה.

  הסוף לאופוריה, ההתחלה של החיים

  לקראת סוף הפרק, שחר שיתף ברגע שפל שבו הוא הבין שההתמכרות מנהלת אותו – רגע שבו הוא בחר בשאכטה על פני כנות עם אשתו דאז. אבל דווקא מהמקום הנמוך הזה צמחה ההבנה הכי יפה: האושר האמיתי לא נמצא בענני עשן. הוא נמצא ביכולת להסתכל לשכן בעיניים בבוקר, לנהל שיחה צלולה עם חבר על כוס קפה, ולהיות נוכח. פשוט להיות.

  🎧 מזמינים אתכם להקשיב לפרק המלא של Alma Talks עם שחר
  

  לצפייה ביוטיוב לחצו כאן

  לאפל פודקאסט לחצו כאן

  לספוטיפיי לחצו כאן